מעגל

אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה מתמשכת, בה אני ועוד אדם חיים יחדיו.

אי אפשר לומר שמעבר לאיזה רצון עמום אבל עוצמתי מבפנים אני מסוגלת לראות תמונה כזאת.

אני מיד חושבת על כמה אני צריכה את הפרטיות שלי, את הקצב שלי, המוזיקה הפנימית הזאת.

קשה לי מאוד לחשוב על הצטמצמות במובנים הללו.

כל זה מתוך מקום שכמעט תמיד היה כך. עם עצמה. הרבה גם כשהייתה עם אחרים.

תוך כדי שאני כותבת עכשיו, החתול שלי קופץ מהמיטה עליה שכב בשעה האחרונה, רץ ועולה עלי תוך גרגור.

המחשב עלי והוא עושה ככל יכולתו להתיישב ואחר כך להישכב עלי. הוא מתחיל ללחוץ על המקלדת, אז אני מורידה אותו לימיני.

ביני ובין הספה מימין יש בערך חמישה עשר סנטימטר. הוא מתקפל שם ושם לי ידיים על הבטן התחתונה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ג'וינט

you become more aware to the things that are you

more of you is out there

poking out through the surface

      not covered with dust, smog, make up, clothes, the manner in wich you usually tend to say

things, the way days go by

then you are only the sponge that you are

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

על העיוורון

הרשת כמעט קורסת מפוסטים, כתבות, אייטמים, טענות, מענות וביקורות, טוקבקים בעד ונגד החוק החדש להפללת המנצלים נשים מוזנות. טיעונים טובים יותר ופחות עולים ובין כל אלה אני מנסה למצוא את הנקודה שמגרדת לי שם כמו עקיצת יתוש מרגיזה במיוחד. כי יש אחת כזאת.

אחרי שקראתי אתמול את עוד אחת מהכתבות המטופשות התעוררה בי ההבנה. כניגוד, לא כתולדה.  אני חושבת שיש חשיבות אדירה לצורך להסביר, במיוחד לגברים אבל לא רק, את הצורך הדוחק במציאת הדרכים המהירות ביותר להוציא נשים שכבר נמצאות שם מן המעגל הזה, בחינוך מחדש של הדורות הנוכחיים ובטח הבאים על התרחקות מן העוול הזה. אני רק חושבת שנקודה הסברתית מהותית ביותר היא אחת שלא עלתה בין אלפי המילים המכובסות שנשפכו שם בניסיון להסביר איך הסיכוי שאשה תבחר להיות שם מרצונה שואף לאפס .

אני חושבת שכמעט ואין אשה שלא חוותה סיטואציה אחת לפחות בה האקט המיני חדל או לא התגבש למערך מנטלי וגופני נוח. בה הרגשנו קצת מנותקות מעצמנו, קצת מבולבלות, בה לא כל מה שחווינו היה מענג, לעתים לא היה נוח ואפילו לפעמים כואב. בה למרות שהגבר שאתנו נהנה, אנחנו יכולות להגיד שאנחנו לא ממש. בה למרות שאנחנו לא ממש, הגבר שאתנו כן. כל זה קרה בתוך קשת של סוגי קשרים בינינו ובין הבחורים. זאת אומרת, ולמרות הפוסט הראשון שלי שרומז שלא היו כאלה, גם עם גברים שהיה אכפת להם מאתנו – לא תמיד היה לנו טוב. פעם הייתי עם בחור שלא עשה שם מספיק כדי לגרות אותי באמת (על הסיבות לזה שאפשרתי לזה לקרות נדלג כי הן לא רלוונטיות לנושא כרגע). הוא הוציא שפופרת של חומר סיכה ומרח על איבר מינו. כן, הוא נכנס וזה הלך חלק. להגיד לכן/ם שהייתה שם הנאה? – לא, היה שם ניתוק. תחושה שאני והגוף שלי לא אחת הן. כמעט וראיתי את הסיטואציה מלמעלה. הכוס שלי כמעט וראה אותה מלמעלה. וזה בחור שחיבבתי וחיבב אותי.

עכשיו נסו לדמיין אשה, שמעבר לאנטומיה הנקבית שלה ישנו מערך שלם ומורכב, והוא לא רק גופני, שמייצר את התחושה הנכונה והטובה והרוצה במין – ואתם יודעים את זה אם אי פעם הייתם בקרבה אל ועם אחת שלא הייתם צריכים לשלם לה בסוף – עושה את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ביום ממוצע אחד וגם ביום שאחריו ואחריו כשאף לא אחד מהצרכים המקדימים האלה שלה מקבלים מענה. כשהנפש שלה – מערכת האקטיבציה של הגוף שלה – נדחקת הצידה כאילו לא הייתה שם בכלל ורק האנטומיה הנקבית היא שמושמת במרכז הבמה, או יותר נכון, על דלפק המכירה והשימוש עד זרא. נסו לדמיין אשה שמואבסת באוכל, עוד ועוד, למרות שהיא מזמן כבר לא רעבה, נסו לדמיין אותנו משקים אותה עוד ועוד למרות שמזמן כבר רוותה. נסו לדמיין אותה כמשהו אחר חוץ משבר כלי.

אני חייבת להודות שאני נסערת עד מאוד כשאני כותבת את כל זה – אין לי אלא להסיק שאני לגמרי צודקת.

ולכל הגאונים שנדמה להם שזה מקצוע וזו בחירה וזה אפשרי ואף רצוי – לכו לחנות הסקס הקרובה אל ביתכם. קנו שפופרת של חומר סיכה. לכו לאן שזה לא יהיה ותנו לעשרים בחורים להיכנס לכם לתחת. דברו אתי אחרי זה.

ותוספת קטנה – חושבת שעד שהדתות לא יישרפו עד אפר יהיה קשה מאוד להיפטר מהעיוות הזה ומעוד רבים אחרים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות

סולידריות במסווה של הדוניזם, או ההפך

אני מציעה שאחרי איזו אורגזמה, באיזו קונסטלציה שלא תבוא, כשההדף האדיר הזה מתחלף במן אזור ביניים שהוא עוד לא האדווה הרכה שנושאת אותנו אל שינה נעימה, אלא יותר בזמן הנחיתה המאווררת והאטית כמו נוצה מלמעלה מעלה אל הלמטה מטה – נעצור רגע ונחשוב על אלה שמלמדים אותם שזה רע ואסור. אסור לגעת באחרים, אסור לגעת בעצמם. שיכול להיות שלא ידעו אף פעם את שלמותם, יופיים המונומנטלי ואת כוחו המבריא של המוביל אל ושל הרגע הזה. דקת דומייה פנימית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | 4 תגובות

משהו קטן, שלא אקפא

נגור בבית עם חלונות זעירים. נקנה בגדים יפים שייפרמו, יאבדו צורה וצבע תוך פחות מעונה. ננעל נעליים יפות שיעשו את אותו הדבר. נשב על ספה שנראית כמו משהו נוח, עשויה מחומרים שלא יעמדו בישבנים השמנמנים שלנו, כולה ספוגה בחומרים נוגדי דליקה שיעשו אותנו חולים. סביבנו ריהוט וסטיילינג שיגרום לנו להרגיש קוסמופוליטיים, מעודכנים, נכונים, בחיים. נדבר דרך, נסתכל אל, נתקתק על מוצרים שהורגים אנשים בפינות מרוחקות של העולם. נעשה את זה אחרי ארוחה שעשויה מדברים שנראים כמו, מריחים כמו וטעמם כמו. נרגיש טוב. עד שלא. כל זה בסוף יום ארוך מדי של עבודה שלא תספיק לנו בכלל בשביל לרכוש את כל מה שרכשנו שם ממעל, שלא עושה לנו טוב כשאנחנו עובדים ושתוצריה, לרוב, לא טובים לאף אחד חוץ מלקפיטל (אמורים להגיד הפיטל, אבל כידוע – אסור להגיד את השם המפורש) ונמשיך, נמשיך, נמשיך. עד שלא.

http://yes.walla.co.il/?w=2/7812/1890401

לא אומרת מרקסיזם, אבל כן אומרת שזה מעניין. חושבת על איך ולא מעט המורכבות הזאת של המוחות שלנו היא כמו תופעת לוואי בתכנית הגדולה של הדנ"א. ובזמן האחרון, בעיקר חושבת על הבעייתיות שבחוסר האיזון הזכרי/נקבי שבתרבות שלנו. על איך נדמה לי שאם היה מקום שווה ושלם שמרוויח מהיתרונות ומחוזק אל מול החולשות של שני המינים – הסביבה, בעלי החיים ובני ובנות האנוש היו הרבה יותר בריאים.

בינתיים, אני עם עצמי רוב הזמן. מול מחשב, קופצת בין חלוניות ולא נוגעת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 18 תגובות

lib vs. lube

אין לי דרך אחרת לומר את זה, אז פשוט אגיד – מהפכת השחרור המיני אכן הייתה מהפכה, אבל אם    חשבתן/ם שמהפכה נועדה לטייב אורח חיים באה זאת והוכיחה שאפשר גם ההפך – לייצר מצב בו למראית (ז)עין היא נועדה לכולם ונועדה להוצאה אל החופשי אבל במציאות היא יכולה לייצר עוד התגלמות של דיכוי, גם אם לא מחושב מראש.

– על מה היא מדברת?

– אני מדברת על זה –

מי שישבו על הקונספציות החדשות הללו, דמיינו אותן וניסחו אותן היו גברים שגדלו בעולם שהומצא על ידי גברים, בשביל גברים ושדרכי השיח, הניתוח והמחשבה הטבועות בו היו – צדקתן – גבריות. אני לא מנסה לטעון שנעשה כאן משהו בזדון, אבל בטח שנעשה כאן משהו שהיה נגוע בבורות ובחוסר אפשרות להזדהות.

אני מבינה שהמהפכה הייתה תוצאה של תרבות נגד לקיבעון, למלחמה, לשנאה, לאי תשומת הלב לטבע ולסביבה ובטח לחיי האהבה שהיו פחות או יותר ממוסמרים אל "נו סקס אנטיל מריג'" ואל בושה קתולית- כולן וכולם לוקים ולוקות בצביעות והיה נחוץ לקום אל מולם. רק שחלק אחד קטן שבו אני מתמקדת לא נלקח בחשבון, החלק של השחרור המיני, ובעיקר, איך נשים חוות את הדבר. מתוך בחינה שטחית יחסית של השמות שהובילו את דור הביט ואת תנועת ילדי הפרחים – אין שם נשים וגם אם היו, ספק אם אחרי אלפי שנים של בתי גידול גבריים לא היו בעצמן מפספסות את הנקודה. באה להגיד שגם "המהפכה הפמיניסטית", או לפחות החלקים ממנה שהפטריארכיה "הרשתה" להם לקרות ממש ולתפוס מקום בשדרה המרכזית (אבל מעבר לכביש P-:) של השיח היו כאלה שדיברו מתוך עולם הערכים, המושגים והחברה שנבנו והונחו והונחלו ב"גברית" (השפה).

תוסיפו לזה את העובדה שמגדלים נשים להאמין שבלי גבר הן כלום ושום דבר (ואל תגידו לי שזה כבר לא ככה, טוב?), הוליווד, עולם הפרסום, המסרים הדתיים והתרבותיים בקשר לדרך ההתנהלות הנשית הרצויה (שקט וספיגה), גוף, צורה, מראה וריח והפורנוגרפיה – כולם תבניות וייצוגים של העולם דרך ובשביל עיניים גבריות ונשים סופגות אותם, אם אין בסביבתן איזו נשמה עתיקה של אשה שתנחה אותן, עד לשד עצמותיהן.

חשוב לי לומר שלא בהאשמות עסקינן כאן. אני מנסה לחלוק את איך שאני רואה את הדברים. יכול מאוד להיות שבין נקודת המבט שלי ובין איך שהדברים "באמת" יש פער. אני כותבת מתוך תקווה לעשות טוב למישהי/ו באיזושהי דרך.

ממשיכה,

קריקטורה היא איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעתים גם לעורר ביקורת.

אני מוסיפה למתכון פורנוגרפיה:

מיינסטרים פורנו מתעד (בהשאלה) קריקטורה של יחסי מין. קריקטורה חלקית כי שוב, הפריזמה הגברית קיצונית-קפיטליסטית היא היחידה המתקיימת, כאשר גם הפעולות שהאישה נוקטת בהן הן פעולות שכולן נועדו לשמח, להאדיר, לגרות, ולהביא את הגבר לידי סיפוק.

על זה אין עוררין, נכון?

רק מה? כולנו גדלנו על זה, מי פחות ומי יותר. מי שפחות, ספג/ה את האלמנטים הקריקטוריסטיים מתוך הנזילה שלהם אל הקולנוע, הפרסום וכו'. העולם הזה הוא צדו האקסטרימי של השחרור המיני ודרכו אשה נחווית כמעין בובה רובוטית עם כפתורי הפעלה, כאלו שאם לוחצים עליהם נכון תהיה מוכנה לשרת את מה שבאמת חשוב בכל הסיפור הזה – הגבר וסיפוקו. גם סיפוקה נתפס כאן כחלק מסיפוקו והאדרתו של הגבר והוא נשען על לחיצה על הכפתורים או פשוט על נוכחותו המטריפה של הגבר. ברוב המקרים הפורנוגרפיה מתעדת יחס אלים, כבשני, דורסני ומשפיל אל גוש הבשר, החלק כמובן, ששוכב שם מתחת ומביט מעלה בעיני עגל, לרוב תוך כדי עשיית ג'סטות מאוד אמינות של תענוג וקולות שאם הייתם שומעים מתחת לחלון ביתכם הייתם קוראים למשטרה.

גברים, שבטוח גם להם הסיפור לא פשוט (…), גדלים על מיצגים של סקס מנוכר ומהיר, על תפיסה של אישה כזרוע ביצוע של תענוג בצורת בת-אנוש, בטח ובטח לא רואים ליטוף במיצגים הללו. הם מגיעים למיטה עם אישה שהם ממש לא מכירים, לא ממש מרגישים אליה משהו ובטח לא מתכוונים לתת לה את מה שהיא צריכה באמת (מקווה שלרוב פשוט כי לא יודעים. לא שזה משנה את התוצאה הסופית, אבל קצת פחות דוחה לחשוב על זה ככה).

האישה, מחונכת גם היא היטב על ברכי השיטה, מגיעה למיטה ורוצה להיות "סקס טוב" (והיא הרי "חופשיה"), ואולי גם לא לגמרי קולטת מה קורה שם לפני שהוא גומר על הפרצוף/הבטן/הגב שלה. על ליטוף ותשומת לב לחלקי הגוף השונים שאינם חלק ממערכת הכפתורים אין מה לדבר. על משהו שהוא לא חלק ממערך הסיפוק האינסופי וחובק היקום של הגבר אין מה לדבר. על לדבר אין מה לדבר.

ועכשיו אני נכנסת לתמונה:

אני בת שלושים ושתיים.

התחלתי לאונן בגיל שתים עשרה בערך ומאוד מאוד אהבתי את זה. לא הייתה לי בעיה לגמור אף פעם. אני מספרת את זה כי קלטתי שברבות השנים, אחרי שכבר קיימתי יחסי מין אפילו האוננות השתנתה לי. משהו נהיה שם לחוץ, היה לי מאוד קשה לשחרר את המחשבה והשרירים ולהגיע לעוצמות שהגעתי אליהן כשעוד הייתי בתולה. וזה קרה בהדרגה.

בגיל שמונה עשרה בחור שהכרתי ארבע שנים, נכנס אלי חלקית למרות שלא רציתי.

בגיל עשרים, דקה אחרי הצבא ושנתיים אחרי שלא התקרבתי בכלל לבחורים, החלטתי שהגיע הזמן לגמור "עם זה" או שזה לא יקרה לעולם.
הכרתי שכן שבדיוק חזר מטיול בחו"ל. אחרי שבוע שכבנו. הוא לא נגע בי, לא נגע בי, לא נגע. דחף את הזין שלו, גמר ואז אמר שהוא מצטער אבל שהוא לא יוכל לתת לי עשרים אחוז ממה שמגיע לי. בכל זאת, ריחפתי הביתה.

הרגשתי אישה.

לאורך הדרך היו לי פרטנרים די רבים לסקס. לא בני זוג. "גדלתי" על מין מנוכר ולהרגשתי שמשהו שם לא עובד שייכתי את המחשבה שכנראה סקס הוא לא מיי ט'ינג. שזה לא כזה מרגש, לא כזה מסעיר, לא כזה מענג. שאלתי את עצמי "יכול להיות שזה משעמם לי?". כל זה לצד תחושה מאוד ברורה שיש לי יכולת מגע טובה ושאני אוהבת לגעת. שיש לי ראש פתוח לצורות שונות של תענוג ושעוד מחכים לי שם דברים. לא ידעתי מה. לאורך השנים גם שמעתי ברקע דיבורים כמו "אל תשכבי אתו מהר" ודומיהם שתמיד הרגיזו אותי מאוד. גרמו לי להרגיש שאני צריכה לצמצם את החופש שלי ולא לעשות מה שאני רוצה. כי אני אשה? תמותו. אני אעשה מה שבא לי. הזקנה העתיקה היודעת לא חדרה לי את התודעה ולא שחררה את האינסטינקטים שיידעו להגן עלי מפני מה שלא עושה לי טוב.

וכך, התהלכתי לי יותר מעשור, נופלת על מיטות ואחר כך על בחורים, מבקשת קרבה במקומות שלא יכלו בכלל לתת לי אותה. מקבלת מין דרגה ז' של מינימום מגע שאינו תכליתי, של מינימום נישוק, מינימום ליקוק, מינימום סבלנות וסובלנות, מינימום חדווה ומקסימום אגרסיה וחושבת שמשהו אצלי לא בסדר.

כן, משהו אצלי לא היה בסדר – לא הבנתי שזה לא בסדר.

לא הראיתי לאף אחד איך לגעת, לא אמרתי לאף אחד מה מתאים ומה לא, מה נעים ומה לא. ועל לדעת מה זה עונג מהחדירה אין מה לדבר. עם השנים והתבגרותם גם של הבחורים שמולי הניכור הפך בהיר ואפל יותר ויותר, משני הצדדים. אם בגיל צעיר יותר ליטפתי – כמעט וחדלתי. אם בגיל צעיר ירדו לי – כמעט ולא עשו את זה יותר, בהדרגה זה גם נהיה לי פחות נוח לקבל ירידה. אם בגיל צעיר התנשקתי הרבה, גם תוך כדי המין – לאט לאט זה הפך לפתיח וכמעט ולא הופיע במין עצמו.
עד שלפני כמה חודשים, אחרי תקופה די ארוכה בה נחשפתי לחומרים פמיניסטיים מעניינים, התודעה התחילה להתעורר.

באופן משעשע, נקודת ההתכה שלה הייתה בחור שהכרתי (זה לא סיפור סינדרלה, העבודה התחילה לפני ותמשיך עוד אחרי).

בשיחה הראשונה האמתית שלנו סיפר שהוא כועס על גברים לפעמים, כי הרבה בחורות שיוצא לו להכיר באות עם חרא רציני שהן סוחבות אתן מהחוויות עם המין הגברי. התעניינתי. בדייט הוא לא הפסיק לדבר, משהו יוצא דופן. אמרתי לעצמי שכמה שהוא יפה וחכם, אני מוותרת על הסיפור, אפילו לא התחשקה לי נשיקת לילה טוב. יום אחרי אמרתי לעצמי שאם הוא יצור קשר אתן לזה עוד פגישה. יומיים אחרי, בעוד אני סובלת מכאבי תופת שהתבררו כמה שעות מאוחר יותר כדלקת בשתן, התקשר ושאל אם כבר אכלתי צהריים ואם אני רוצה שהוא יביא לי משהו.

אחרי יומיים ששהיתי בבית עם כאבים ואנטיביוטיקה הוא בא לבקר אותי והביא לי שקית עם חמוציות ועוגיות. באיזשהו שלב נשכבנו על המיטה, מדברים עם הפנים קרובות, קרני השמש של אחה"צ ליטפו את פנינו. התנשקנו כשזה באמת נבע מהרגע, לא פשוט כי היינו שם. התקשורת המשיכה ובכל פעם שהוא בא לבקר הוא הביא משהו. פירות, פרח שקטף מהדרך, הביא לי אוכל לעבודה. עכשיו, חשוב לי לציין שלא ההתנהגות ה"ג'נטלמנית" היא שהייתה משמעותית ונעימה אלא שזאת הייתה פשוט אנושיות במיטבה.

עברו בערך שלושה שבועות של מפגשים, בכל מיני שעות, בכל מיני מקומות עד שלבסוף שכבנו. כשזה קרה, פתאום הבנתי.

יותר מעשר שנים של תעייה בתוך מבוך בעיניים קשורות, התפוגגו. לא אומרת שהיה לו את המגע הכי טוב שיכולתי לדמיין, או שהנשיקות היו הדבר הכי טוב שחוויתי – אבל היה שם אדם שרואה אותי שווה. שלא בא לעוף, שלא בא לקרוע, שלא בא לנצח. שפשוט בא להיות ויותר חשוב מזה, לא דורס את ההוויה שלי.

שנוגע בגוף באותה תשומת לב שהוא נוגע באברי המין. שמלטף את הפנים. שנאנח בתענוג כשהוא מקבל את המגע הנעים שלי. שעושה את מה שהוא עושה לא בשביל שהכפתורים יכינו אותי אליו אלא כי הוא בא לתת ולקבל. מעודי לא נשארתי רטובה ליותר מדי זמן עם בחורים. אתו לא הפסקתי. הגוף רך ורוצה. וחוויתי תענוג מהחדירה עצמה.

ועכשיו, אחרי הפירוט הארוטי למחצה הזה, אני יכולה להגיד שהבנתי מה היה חסר לי, מה לא עבד.

טבעיות אל מול רובוטיות, התענגות הדדית אל מול שימוש, שלמות אל מול רסיסים.

קלטתי שגם אני גדלתי על המסרים הפורנוגרפיים המעוותים של "מין חופשי" שפושים בכל חלק בתרבות שלנו.

ולא הבנתי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , | 10 תגובות

מנסה להתחיל

אז בעצם, ההתיישבות הראשונה הזאת מול המקלדת היא מעין ניסיון להבין את הסיבות שמביאות אותי לרצות ולחלוק את המחשבות שלי על גבי המצע הזה. אני "אוהבת לחשוב" ולא פחות מכך לחלוק עם אנשים, יקיריי וגם זרים מוחלטים לפעמים, את המחשבות הללו. בשנים האחרונות מתחוללים בי שינויים רבים, כמו מעין התעוררות, הסרת רעלה מעל העיניים וככל שהזמן מתארך אני מבינה, דרך היחשפות לעוד מידע ולעוד תפיסות ועוד פנים של הקיום, שאפשרויות הפיתוח של המוח, הנפש, המחשבה והרגש הן בלתי נגמרות. אני מתכוונת, ממש מבינה – עם הגוף. במצע הזה הייתי רוצה להשתמש כאיזה סוג של יומן, כזה שיאפשר לי להעמיק אל רעיונות. כדי שיספק לי סימניה עצמית אל המקומות בהם אני נמצאת, כזאת שאולי גם תעזור לי לשמור על איזה קו מנחה או שתעזור לי לחבר את חלקי הפזל ובטח בכדי שתהיה לי אפשרות של הידברות עם אנשים (בתקווה שמישהו ירצה לקרוא ולהגיב).

אני חיה בתל אביב, תכף בת שלושים ושתיים

דירת שותפים/ות

שני חתולים שחורים

עצמאית

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת